מדהים כמה קל לנו להתמקד במה שאין. במה שלא עובד במה שעוד לא השגנו במה שאנחנו לא. כל כך קל, שאנחנו לא שמים לב איך

עניינים של הילדים שלנו תמיד באים להפגיש אותנו עם מקומות לא פתורים שלנו. זה חלק מהדיל שעשינו עוד לפני שבאנו הנה: אני אחווה כך וכך

תבחרי פרעה אחד. לא צריך הרבה. גם לא ארבה או שחין, או כינים (טוב, כינים תמיד יש…) או להקיז דם. תבחרי פרעה אחד, וקודם תודי

מכירות את המשפט הזה? אני זוכרת אותו מהגן בקיבוץ. אני אפילו אמרתי אותו אחר כך לילדות קטנות כשגדלתי ועבדתי באותו גן… משפט מונחל כזה, שעובר

כל פעם שאת מכווצת את עצמך כדי להתאים לאיזו מסגרת חיצונית, את מצמצמת את היכולת שלך להביא לעולם את מה שבאת לתת כאן. ואז –

אין לי זמן… אין לי כסף… העבודה… הילדים… פחות מתאים לי זום… מדהים כמה יצירתיים אנחנו בטיעונים שלנו לא לזוז. כי אפילו שמציק, לא טוב,

עם מי את מתקשרת? באיזו דרך המידע מגיע אליך? אבל איך את יודעת שזה באמת? עם אילו שאלות באים אליך? את רואה רוחות? את אומרת

אני והעסק שלי בתקופה שאנחנו בודקים את מערכת היחסים בינינו. עברו כמה שנים מאז התחלנו, נגמרו הפרפרים והנצנצים, והגיע הזמן להבין יחסינו לאן:   –

איך תדעי, אם קורס/סדנה/פרויקט שלך שלא נפתחים, יש בהם משהו לא מדויק, או שזה רק חלק מלמידת האדמה שלך כאן?כל אחת מאיתנו שמתחילה להוציא עצמה