עניינים של הילדים שלנו תמיד באים להפגיש אותנו עם מקומות לא פתורים שלנו. זה חלק מהדיל שעשינו עוד לפני שבאנו הנה: אני אחווה כך וכך במהלך חיי ואתפתח ברמה מסוימת, אתה תבוא עם העניינים שלך (שחייבים לשרת גם את ההתפתחות שלך אחרת לא היית מסכים לדיל הזה) ותיתן לי את הבעיטה בתחת (במקרה שלי זו הסטירה בפנים) שתכריח אותי להתחיל להתמודד.
להתמודד עם הנושאים שעדיין לא פתרתי, ושחשבתי (בתמימותי?) שאפשר לשים בצד, לכסות בשכבות של עשייה, הכחשה, חוסר תשומת לב או סתם הדחקה טהורה – ואז הם יהיו כלא היו.
ואז מגיע ילד. ויש לו עניינים. הם יכולים להיות מכל תחום – פיזי, רגשי, התנהגותי, חברתי. ובמילה "עניינים" אני מתכוונת לקשיים, התמודדויות, שלא יכולים להשאיר אותי אדישה כלפיהם.
העניינים האלה נבחרים בקפידה (כאמור, עוד לפני רדת הנשמה למושבה הנוכחי) כי הם חייבים להיות כאלה שיהיו מספיק עוצמתיים, מטלטלים, ומפרים איזון – אחרת אני אמשיך לנמנם. הם תמיד יהיו עניינים שגם לנשמה (הילד) יש עניין בהם. התמודדות איתם תהיה עבורו קפיצה גם בהתפתחות שלו.
אז מה יושב שם? מה, במה שקורה לילד שלי, כל כך מפעיל אותי רגשית?
מה כל כך מעצבן/מאמלל/מתסכל/מייאש/מפחיד אותי ???
שם המפתח, ומשם כדאי להכנס.
נגלה עולם שלם של עצמינו שלא העזנו לראות קודם.
ומשם גם יבוא השינוי.
