כל פעם שאת מכווצת את עצמך כדי להתאים לאיזו מסגרת חיצונית, את מצמצמת את היכולת שלך להביא לעולם את מה שבאת לתת כאן. ואז – את פחות חיה.
האם כשאת עושה משהו, את עסוקה במה יגידו? באיך זה יתקבל? האם את משנה את הטון שלך, את המילים שלך, את הרצונות שלך, את המעשים שלך – כדי להתאים לאיזו מסגרת? (ומסגרת זה כל מה שהוא חיצוני לך – עבודה, סביבה, משפחה, בן הזוג שלך…)
נשים אלופות בלצמצם את עצמן. בלהרכין ראש. אנחנו מתאמנות על זה כבר מאות שנים. אבל זה נגמר. כי כבר אין לנו אנרגיה להתנהל תחת שרביטו של אף אחד. אפילו אם ה"אחד" הזה הוא הקול בראשינו שאומר כמה אנחנו לא בסדר…
