אין לי זמן…
אין לי כסף…
העבודה…
הילדים…
פחות מתאים לי זום…
מדהים כמה יצירתיים אנחנו בטיעונים שלנו לא לזוז. כי אפילו שמציק, לא טוב, לא נוח – הכל עדיף על שינוי. שינוי הוא מפחיד, הוא ללכת מנקודה א' לנקודה ב' בלי לדעת איך ב' נראית, בעוד שלחמימות המוכרת של א' כבר התרגלנו…
אז כשהמיינד המודע לא מוכן שוב ושוב להסתכל על מה שמבקש שינוי, והסחות הדעת בסך הכל עוזרות לנו להמשיך להתכרבל, (קפה קר יודע יופי להרגיע חוסר שקט לכמה שעות!) הגוף נחלץ לעזרתינו, ומייצר כאבים שונים שמהם כבר אי אפשר להתעלם.
כי כאב פיזי אי אפשר לטשטש במסע קניות בקניון.
זה לא באמת הגוף, זו התודעה הגבוהה שלנו, שהיא הרי הרבה יותר חכמה מהמיינד שפועל פה. והיא תמצא דרכים להעיר אותנו. כי אם לא הבנו קודם, כשהרגשנו "סתם" אי נוחות או מצוקה רגשית או קשיים אחרים, אז היא תפעיל את הגוף שיבוא לעזרתינו.
אני מתמודדת בחודשים האחרונים עם אמונות וחוויות כל כך עמוקות, שלא הייתי יכולה להגיע אליהן (אוקיי. כנות… הייתי יכולה, אבל לא העזתי, והייתי מאוד יצירתית בתרוצים שלי…) ללא כאב מתמשך שאני נושאת כבר שנים בצוואר.
והכאב כמו אומר לי – אני אמשיך להכאיב, עד שתסכימי להסתכל.
תלמיד שלי בקידום נוער לא הגיע לבגרות שהייתה לפני יומיים. הוא בילה במסיבה שנגמרה בשש בבוקר, ולא התעורר למבחן.
"יש מועד ב'?" הוא שאל אותי. אז מן הסתם יהיה, וגם אליו לא בטוח שהוא יגיע.
ההתפתחות שלנו – היא הדבר שמחזיק אותנו כאן.
אל תחכו למועד ב'.
