אני והעסק שלי בתקופה שאנחנו בודקים את מערכת היחסים בינינו.
עברו כמה שנים מאז התחלנו, נגמרו הפרפרים והנצנצים, והגיע הזמן להבין יחסינו לאן:
– את לא מקדישה לי מספיק זמן.
– טוב אתה יודע, יש לי עוד מיליון דברים חוץ ממך…
– אז אני לא מספיק חשוב לך.
– אויש נו. זאת אמונה שכדאי לך לבדוק.
– אז איך יש לך זמן לכל הדברים האחרים ורק אלי לא?
– כי… כל השאר זה "מאסט". ואתה… אתה זכות.
– אבל אני נותן לך אנרגיה! איתי את שמחה.
– מממ…
– איך זה שאת לא משאירה זמן ומקום למה שנותן לך אנרגיה???
– כי לפעמים אני מרגישה שאני צריכה לרדוף אחריך. אתה לא בא בקלות.
– כשאת נותנת לי תשומת לב – אני פורח. את יודעת את זה.
– נכון… כמו כל שאר הדברים. כמו הילדים שלי, הבנזוג, הבית, עבודת כדור הארץ שלי, אני… כולם פורחים כשאני שמה את תשומת הלב שלי בהם. אבל התעייפתי…
– ואיכשהוא אני במקום האחרון.
– כן…
– את רוצה שניפרד?
– לא… אבל לפעמים אני חושבת שהיה הרבה יותר קל בלעדיך.
לעבוד באיזו עבודה שיש לה התחלה וסוף ברורים, שאני יודעת מה מצופה ממני, שאני לא מצפה הרבה מעצמי, ואני לא צריכה להמציא, לתכנן, לחדש, לעניין… סתם עבודה.
כזאת שגם אפשר לגלוש באינטרנט תוך כדי, וגם לקבל משכורת.
– ואיך היית מרגישה עם כזאת עבודה?
– מתה.
והייתי מתגעגעת אליך… כי בתקופות הטובות שלנו – אני עפה. איתך אני יכולה להיות מי שאני, ועוד יותר.
– אז מה זה אומר? אולי גם אני כבר "מאסט"?
– לגמרי.
אבל חכה שניה, אני רצה להכין צהריים.
